ישב לפני בחור מרשים, בוגר ישיבת הסדר, בוגר תואר ראשון ועובד בעבודה מכובדת.
הוא הגיע אלי עם עיניים עצובות, מכונס בתוך עצמו.

לאחר מספר רגעים הגביה קצת את עיניו מהרצפה, דיבר בקול חלש וכמעט בלתי נשמע ואמר:
"אני רוצה להתחתן ולכן באתי אליך....
...הקושי הגדול שלי הוא עם כל הקטע החברתי....
אני יכול לומר למישהו "שלום" והוא אפילו לא ישים לב אלי.
אני מרגיש ממש כמו אויר.
לא רואים אותי, לא שומעים אותי, לא מרגישים אותי.
זו הרגשה מתסכלת ומייאשת.
אני מרגיש לא משמעותי ולא שווה...".

ישבתי וחשבתי לעצמי – כמה פעמים בחיים אנחנו מרגישים כל כך חלשים וכל כך לא שווים ואילו האחרים רואים בנו כל כך הרבה עוצמה, טוב, הצלחה, ורק אנחנו בתוכנו מרגישים את כל הקשיים?
וכשהם משתפים אותנו בהערכה הגדולה שלהם אלינו, אנחנו מרגישים שהם אומרים את זה "לא באמת".
לא באמת הם אומרים את זה, אלא כדי לעשות לנו הרגשה טובה.
וגם אם הם חושבים באמת כך, הם "סתם מגזימים" והם לא באמת יודעים שאנחנו לא באמת כאלה.
הרי ברור שהעיקר אצלי זה השלילה וכל השאר "בטל ברוב" ולא משמעותי.

והינה יושב מולי כזה בחור מוצלח והוא לא יאמין לשום מילה שאומר לו.
גם אם אשקף את כל ההצלחות שלו יהיה לו "ברור" שאני עושה זאת מתוקף תפקידי לרומם את רוחו.

מה לעשות?
איך להגיע אליו?
איך להצליח לגעת בו באופן שיתחיל להאמין ולו לקצת מכל מי שהוא באמת?
איך אצליח להסיט את מבטו מהשלילה שבו- לעבר ההצלחות שלו, החכמה שלו, ההתמדה שלו, הנעימות שלו, הענווה שלו...

היה לי ברור שהמסר שצריך להעביר לו הוא שמציאות זו היא בת שינוי, ושהשינוי הזה חייב להתחיל בו. ביחד נצטרך ללמוד איך להעביר את הפוקוס מהחוץ- מ"ההורים שלא מעריכים אותי", "החברה שלא רואה אותי"- אל עומק אישיותו, אל הכוחות שנמצאים בו, ולהתבונן על עצמו באופן חדש ושונה ממה שהיה רגיל אליו עד היום.

שאלתי אותו אם מתאים לו לקחת אחריות על הדרך החדשה.
הוא ענה לי שהוא אכן מוכן לקחת את האחריות על יצירת השינויים, אם אכן השינוי אפשרי.
לאחר הבירור הזה שעשיתי איתו היה לי ברור שאני יכולה לצאת לדרך ממקום של אמון מלא באדם מיוחד זה. יתכן שהדרך תהיה ארוכה, אך מתוך היכרותי הקצרה איתו, ומתוך התבוננות בכל הבחירות שעשה בחייו, שבהן לקח אחריות מלאה להצלחתו, היה לי ברור שגם הפעם יצעד אל ההצלחה.

 

נורית שכטר


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות